<

המכון הרפואי לבטיחות בדרכים

אי התאמה אישיותית

ערעור מנהלי עמנ (ירושלים) 219-02 א. דוד נגד מדינת ישראל - משרד התחבורה

 

משפט מנהלי – אי שקילת שיקולים רלבנטיים ואי מתן משקל ראוי לשיקולים כעילה לביטול החלטה מנהלית

 

ביהמ"ש פסק כי החלטת וועדת הערר של משרד התחבורה שלא לאפשר למערער חידוש רשיון נהיגה לרכב מסחרי בטלה, היות שלא היה מקום לפסילת המערער עקב אי התאמה אישיותית בשל בעיות סמים בעברו, לאחר שהוכח כי הוא נקי מסמים כבר שנתיים. ביהמ"ש קבע, כי יש לנהוג בזהירות רבה בהפעלת הסמכות לפסילה עקב אי התאמה אישיותית. לא הרי ביטול רשיון, שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש. לגבי רשיון חדש גם חשד מבוסס יכול – בדרך כלל – לשמש סיבה מספקת לסירוב רשיון, אולם באשר לביטול רשיון שכבר ניתן, אין לבטלו על סמך חשד גרידא ללא חקירה.

 

נקבע שלא ניתן המשקל הדרוש לכך כי אין מדובר בשיקול האם לאפשר למערער לקבל רשיון נהיגה אלא בשלילת רשיון קיים, והשיקולים במקרה כגון זה צריכים להיות חמורים יותר מבחינתה של הרשות, שכן למערער יש מעין "זכות מוקנית" להמשיך ולנהוג על פי רשיון הנהיגה שיש בידו. נפסק אף, כי וועדת הערר לא שקלה כלל את זכותו של המערער לחופש העיסוק. הוועדה לא ביצעה את האיזונים הדרושים, קבע ביהמ"ש, ובכך פגעה הוועדה במערער באופן אשר עולה על הנדרש. דווקא המערער, אשר יצא ממעגל הסמים, ראוי לעידוד, ועל כן אין להחמיר עם המערער וליטול ממנו את הרשיון, אשר משמש בסיס לעבודתו כנהג.


פסק דין, מפי כב' השופט משה דרורי


השופט משה דרורי

1. ערעור על החלטת המשיב לאמץ את המלצת וועדת הערר לפי תקנה 195(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, להשיב למערער רשיון לרכב פרטי (02) ולאפשר לו המשך נהיגה ברכבו מסוג 02 פרטי עם הגבלת זמן של ביקורת שנתית משך 3 שנים, אך בקשתו של המערער להמשך נהיגה בדרגה 03 לא אושרה, על ידי המשיב, אשר קבע כי אין להעלות למערער את דרגת הרשיון 03 לפני אוגוסט 2005. הערעור של המערער הינו, מטבע הדברים, על הסיפא של ההחלטה, ככל שהדבר נוגע לאיסור לנהוג ברכב בדרגה 03 עד אוגוסט 2005, וכי רק לאחר אותו מועד (דהיינו: בעוד כשנתיים וחצי) רשאי המערער לפנות בבקשה להעלות את דרגת רשיונו מ-02 לדרגה 03.

2. המערער הינו יליד 1965, גרוש ואב לשני ילדים, מתגורר בדירה משלו. כילד, גדל המערער במשפחה במצוקה ונדד בין מסגרות חוץ ביתיות שונות. הוא החל להתשמש בסמים בגיל צעיר. המערער היה מאושפז בעבר בשנים 1998 ו-2001 בבית חולים לחולי נפש עם תופעות פסיכוטיות, ככל הנראה, על רקע שימוש בסמים.

3. המערער הופנה לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. וועדת המכון החליטה ביום 20.01.02 כי אין לאפשר למערער להמשיך לאחוז בכל סוגי הרשיונות שהיו ברשותו, בשל אי התאמה אישיותית לנהיגה.נ

4. על החלטה זו הוגש על ידי המערער ערעור בהתאם לתקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. וועדת הערר החליטה כפי שצוין למעלה (ראה: פיסקה 1 לעיל).ב

5. בפני וועדת הערר הונחו מטעם המערער מסמכים שונים, כדי להוכיח את כושר הנהיגה שלו, וביניהם:
하나. תוצאות בדיקת שתן מיום 1.1.01 עד ליום 28.7.02, לפיהן הוא נקי מסם כבר כשנה וחצי.ו
ב. חוות דעת מטעם ד"ר לאוניד קרגיצ'ב, הרופא הפסיכיאטר שמטפל בו במסגרת המרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים – כפר שאול", המכון הירושלמי לטיפול סמים ותרופות. בחוות הדעת האחרונה מיום 23.6.02 נאמר על המערער כי הוא "מופיע במכוננו בזמן שנקבע מראש, משתף פעולה בטיפול, נותן בדיקות שתן ללא סימני סמים. דוד (המערער) ממשיך לעבוד, מתפקד רגיל ומעוניין לחזור לתפקוד מלא, כולל נהיגה במכונית. כעת מצבו הנפשי של דוד מאוזן, הוא לא נוטל תרופות... לאור כל הנ"ל כעת אנו לא רואים כל סיבות פסיכיאטריות שבגללם דוד זקוק לשלילת רשיון נהיגה. יותר מזה – אפשרות להתפרנס ולסדר בעיות סוציאליות שלו יכולה רק לשפר את מצבו הנפשי ויכולתו להשתקם, במידה שימשיך להימנע משימוש בסמים". מכתבים ממקום עבודתו של המערער, חברת "תנובה", שם הוא מועסק למעלה מ-14 שנה.

6. טענת המערער היא כי וועדת הערר פעלה שלא בסבירות, "כאשר מחד ייחסה חשיבות לחוות הדעת של הרופא המטפל, לעובדה כי המערער נקי מסמים, ולעובדה כי הוא אינו סובל ממחלת נפש. אך, מאידך התעלמה מעובדות אלה בבואה להחליט אם להשיב לו את רשיון הנהיגה לדרגה 03" (סעיף 2 לנימוקי המערער). החלטת הוועדה להשיב למערער רשיון מסוג 02 ולא 03, לטענת המערער, אינה סבירה באופן מהותי ואף לא מנומקת. לאחר שהחליטה הוועדה כי העילה אשר בשלה נשלל רשיונו של המערער מלכתחילה, הוסרה, לא היה מקום להפריד בין סוגי הרשיון, ועל הוועדה –ובעקבותיה על המשיב – היה להחזיר למערער גם את הרשיון מסוג 03. עוד טוען המערער כי השקלול והאיזון בין השיקולים הנכונים של הוועדה, הינו לקוי.ו

7. המשיבה טוענת כי סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע כי ערעור על החלטת הוועדה יהיה בשאלות משפטיות בלבד.כמו כן, לדעת המשיבה, וועדת הערר פעלה בסבירות, שכן קיים הבדל מהותי בין מתן רשיון לנהיגה ברכב רגיל לבין רשיון למשאית, הן מבחינת הנהיגה בו והן מבחינת הסיכון הנשקף ממנו. ראיה נוספת לכך היא עצם העובדה שבחוק נקבעו רשיונות מדרגות שונות, באופן שבו ניתן לקבל רשיון מדרגה אחת אך לא לקבלו מדרגה שניה. החלטת המשיבה התקבלה לאחר בדיקת כל הנתונים ואין כל פגם בהחלטת וועדת הערר, שהיא מאזנת בין כלל האינטרסים. לאור העובדה כי המערער כבר נקי תקופה ארוכה מסמים ולא סובל מבעיות נפשיות, הסכימה הוועדה להשיב לו את רשיון הנהיגה לרכב מסוג 02. אך, יחד עם זאת, מאחר ומדובר באדם עם בעיות אישיות, סברה הוועדה כי במקרה זה נדרשת תקופה יחסית ארוכה כדי על מנת לעקוב אחר מצבו הנפשי, בטרם יינתן לו רשיון להיות נהג מקצועי. לטענת המשיבה אין להפוך החלטה כזו.ב

8. דין הערעור להתקבל.

9. לפי סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961, לוועדת הערר נתונה הסמכות להחליט כל דבר, ככל שיחייב העניין. על כן, עקרונית, אין מניעה לכך שהוועדה תפריד בין סוגי הרשיונות, כי המחוקק לא היה עושה הפרדה בין סוגי הרשיונות אילולא סבר שיש הבדל מהותי ביניהם. ברם, במקרה כזה של הפרדה, אני סבור כי יש צורך לנמק באופן ברור, מפורש ומפורט את ההחלטה, תוך הצבעה על אותם גורמים הרלוונטיים לכל אחד מסוגי הרשיונות. אין חולק כי דבר זה, ואפילו חלק ממנו, לא נעשה על ידי וועדת הערר.

10. במקרה לפנינו מתנגשים שני אינטרסים: האחד, זכויותיו של המערער לחופש תנועה ולחופש עיסוק, ומנגד, זכות הציבור לשמור על בטחונו. מערכת השיקולים נותחה ופורטה בפסק דיני שניתן ביום כ"ה אדר א' תשס"ג (27.2.03); ראה: עמ"נ 210/02 עין דור שולמית נ' משרד התחבורה – רשות הרישוי, פיסקאות 44-75. לאור מה שהארכנו שם, ניתן לקצר כאן.

11. אין ויכוח על כך כי נהיגה תחת השפעת סם היא מסוכנת לנהג בעצמו ולציבור המשתמשים בדרך (נהגים, נוסעים והולכי רגל). אין חולק כי כמות הנפגעים מתאונות דרכים בארץ מרובה, ועל כן יש לעשות ככל שניתן כדי למנוע תופעה זו.

12. אולם, משקבעה הוועדה כי השיקול הכרוך בהשפעתו השלילית של הסמים המסוכנים על המערער אינו חל יותר, לאור שיקומו של המערער , החלטה זו צריכה לחול גם על רשיון 03. בעניין זה נראית לי דעתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת אסתר קובו) בעמ"נ 132/02 תל אביב-יפו, חלפון ניסים נ' משרד התחבורה – משרד הרישוי, תק-מח 2002(2) 6695, שם התקבל הערעור על החלטת המשיב, שעקב ישנוניות ממנה סבל המערער ואשר חל בה שיפור רב, הוחזר לו רק רשיון 02 ולא הרשיון לרכב ציבורי. בית המשפט המחוזי ראה בכך חוסר מידתיות והורה על בדיקה נוספת להחזרת הרשיון לרכב ציבורי (03) למערער.

13. מן המכתבים אשר ניתנו מחברת תנובה, ואשר לא הוכחשו על ידי המשיבה, עולה כי אי יכולתו של המערער לנהוג ברכב כבד בהתאם לרשיון מסוג 03 פוגעת בצורה קשה ביכולת של המערער להתפרנס. וכך כותבת גב' צמח רחל, מנהלת שירותי הרווחה בחברת תנובה: "מהכירותי עמו ניכר כי כיום מתמודד עם קשיים קיומיים בסיסיים והגיע לחרפת רעב, למרות שעובד בחריצות ובהתמדה. כל חודש משלם חוב לביטוח לאומי בגין מזונות מחצית ממשכורתו. מחזיר חובות שלקח ממקום העבודה ונשאר עם סכום מינימלי למחיה... אנו מעונינים לעודד ולקדם את דוד מבחינת שכר ולהקל על לחציו הכלכליים, אך בשל שלילת הרשיון האפשרויות מצטמצמות ביותר ואי אפשר לנייד אותו מבחינת תפקיד".

14. ראוי להזכיר בהקשר זה כי גם הפסיכיאטר המטפל במערער מדגיש כי מתן אפשרות להתפרנס רק תסייע למערער בשיקומו הנפשי, כפי שצוטטו הדברים בפיסקה 5(ב) לעיל.

15. בית המשפט העליון (בש"פ 8545/02, אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 57, מפי השופטת פרוקציה), כאשר דן בפסילת רשיון נהיגה עקב תאונה קטלנית, בה היה מעורב הנהג, קבע כי "במסגרת שיקוליי ניתן משקל מסויים גם לגורם שהחזרה לנהוג ברכב דרושה לעזור לפרנסת משפחתו" (שם, בעמ' 60, מול האות ו). והדברים בקל וחומר: אם שם שיקולי הפרנסה הביאו להפחתת תקופת פסילה מ-90 יום ל-60 יום, קל וחומר שיש לנהוג כך במקרה שלפנינו, בו הכנסתו של המערער בעבודתו בחברת "תנובה" פחתה באופן משמעותי עקב אי יכולתו לנהוג ברכב מסוג 03. יתרה מזו, כפי שהוזכר לעיל, תוספת ההכנסה למערער אינה רק בגדר סיוע כלכלי אלא היא גם נדבך לשיקומו הנפשי, ולית מאן דפליג כי מן הראוי לעודד את המערער במאמציו להיגמל מסמים ולעצב את עולמו ואישיותו.

16. בנוסף לכל האמור לעיל, התברר בפניי כי המערער החל לשקם את חייו והוא נקי מסמים כבר תקופה ארוכה, כשנתיים ימים. וועדת הערר בעצמה ציינה בהחלטתה מיום 9.8.02 כי "מאז יותר משנה לא משתמש בסמים ועובדה זו נתמכת על ידי הפסיכיאטר המטפל ועל ידי בדיקות שתן... אין לו כל סימפטומים של מחלה פסיכיאטרית, כמו כן מוסר הרופא שאין צורך במתן תרופות פסיכוטרופיות. היום בבדיקה אין כל סימפטומים פסיכיאטריים". יש להוסיף כי המערער ממשיך בדרך חיובית זו, ובמהלך הדיון בפניי הוגש אישור נוסף של הפסיכיאטר המטפל, ד"ר ליאונרד קרניצ'ב, מיום 10.11.02 (ת/2), הקובע כי "הנ"ל ממשיך במעקב במסגרת של מוסדנו, משתף פעולה ומופיע בזמן. בדיקות שתן נקיות מסמים. אין שום סימן פסיכוטי בסטטוס שלו".

17. כבר נפסק על ידי סגן הנשיא של בית המשפט המחוזי בחיפה – ד"ר דן ביין בע"ש 122/00, חיפה, דניאל אמיתי נ' מדינת ישראל – משרד הרישוי , תק-מח 2000 (2) 760, כי "יש לנהוג בזהירות רבה בהפעלת הסמכות לפסילה עקב אי התאמה אישיותית".

18. בעניין זה אף נאמר בפסק הדין עמ"נ 132/02, (תל אביב-יפו) חלפון ניסים נ' משרד התחבורה – רשות הרישוי, תק-מח (2002) 2, 6695 – "לא הרי ביטול רשיון, שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש. לגבי רשיון חדש הרי הלכה פסוקה היא, שגם חשד מבוסס יכול – בדרך כלל – לשמש סיבה מספקת לסירוב רשיון, אולם באשר לביטול רשיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי אחרי מתן הרשיון, אין לבטלו על סמך חשד גרידא ללא חקירה...". וראה בעניין זה גם את הדברים המפורטים שכתבתי בימים אלה בעמ"נ 210/02 שולמית עין דור נ' משרד הרישוי הנ"ל (פיסקה 10 לעיל), בפיסקה 53.

19. לא ניתן המשקל הדרוש על ידי הוועדה והמשיב לכך כי אין מדובר בשיקול האם לאפשר למערער לקבל רשיון נהיגה אלא בשלילת רשיון קיים, והשיקולים במקרה כגון זה צריכים להיות חמורים יותר מבחינתה של הרשות, שכן למערער יש מעין "זכות מוקנית" להמשיך ולנהוג על פי רשיון הנהיגה שיש בידו, כפי שגם כתבתי בעמ"נ 210/02 (פיסקה 10 לעיל). על עיקרון זה של ההבדל בין מתן רשיון לשלילת רשיון חזר בית המשפט העליון גם בפסק דין חדש שיצא בימים אלה ממש (ראה: עע"ם 1868/01, לוזון נ' וועדת הערר לתכנון ולבניה במחוז תל אביב; פסק דין מיום כ"ט אדר א' תשס"ג (3.3.02) מפי הנשיא ברק, לו הסכימו כב' השופטים חשין וביניש).ב

20. לא ראיתי כי הוועדה או המשיב שקלו את זכותו של המערער לחופש העיסוק. זכות בסיסית זו קבועה בחוק יסוד: חופש העיסוק (סעיף 3) והפגיעה בחופש העיסוק מותרת רק במגבלות הקבועות בסעיף 4 לחוק היסוד האמור.

21. העולה מן האמור לעיל הוא כי הוועדה לא ביצעה את האיזונים הדרושים, ובכך פגעה הוועדה במערער באופן אשר עולה על הנדרש. במקרה לפנינו, המערער עשה את הצעד הראשון לקראת שיקום, ואף לאחר אשפוז התנקה מסמים והוא נקי תקופה של שנתיים, בפיקוח רפואי. כמו כן עובד המערער במקום קבוע ומעוניין להתקדם בעבודה, כדי להרוויח יותר כסף ולפרנס את ילדיו. אומנם הרקע ממנו מגיע המערער הוא קשה, כפי שצויין לעיל; המערער גדל במשפחה במצוקה והיה בעבר מתמכר לסמים בגיל צעיר. אך דווקא אדם כזה, אשר יצא ממעגל הסמים, ראוי לעידוד, ועל כן אין להחמיר עם המערער וליטול ממנו את הרשיון 03, אשר משמש בסיס לעבודתו כנהג בתנובה (ובשל שלילת הרשיון, הוא עובד בעבודות אחרות בתנובה, שהכנסה מהן נמוכה יותר מזו של נהג). ושוב יש לזכור כי אי החזרת רשיון 03 למערער אינה מתיישבת עם החזרת רשיון 02 למערער.

22. לפיכך, אני מקבל את הערעור, באופן שאותו אישור שניתן למערער לנהוג ברכב פרטי, דהיינו: רשיון הנהיגה בהגבלת זמן ביקורת שנתית למשך 3 שנים, יחול גם על הרשיון מסוג 03, שאף הוא יוחזר למערער במיגבלות אלה, ובמיגבלות המפורטות להלן: הרופא הפסיכיאטר המטפל, ד"ר לאוניד קרניצ'ב (או רופא מחליף, אם יהיה כזה), ידווח למשיב מדי 3 חודשים על מצבו של המערער, בנושאי בדיקות השתן וסימנים פסיכוטים, אם יהיו, באישיותו. אם קבלת המידע מהרופא האמור יהיה בו כדי להראות שחל שינוי לרעה במצבו הנפשי של המערער, רשאי המשיב לשלול את רשיונו, הן רשיון 02 והן רשיון 03, בדרך הקבועה בדין.
אני מחייב את המשיב בהוצאות המערער (אגרה בסך 1,118 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת הערעור – 12.9.02 – ועד לתשלום בפועל) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל.ב

21. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ה' אדר ב', תשס"ג (9 במרס 2003) בהעדר הצדדים.

משה דרורי, שופט

צור קשר ואנו נשמח לעזור לך
טל.  התקשר/י עכשיו: 1700-70-10-15
 
 
* שדות חובה

על מנת שנוכל לבחון את הפנייה בצורה המיטבית אנא צרף כל חומר רלוונטי
כגון: דו"ח משטרה, זימון לדין, תוצאות ועדה רפואית ועוד