<

המכון הרפואי לבטיחות בדרכים

כושר נהיגה לקוי

כושר נהיגה לקוי | סעיף 51 לפקודת התעבורה

סעיף 51 לפקודת התעבורה מסמיך את משרד הרישוי לפסול את רשיונו של הנהג מחמת כושר נהיגה לקוי. הפסילה אפשר שתהיה לצמיתות, לתקופה מסוימת או עד למילוי התנאים שיקבעו. המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מזמן אלפי נהגים בשנה לבדיקות מסוגים שונים פסיכיאטריה תפקודי לב שמיעה וכו'. להחלטות המכון הרפואי וועדת הערר יכולות להיות השפעות מרחיקות לכת על מי שמחזיק ברישיון נהיגה הנמצא בסכנה או על המבקשים רישיון.

 

חובת הנמקה | פערים בין חוות הדעת | שיקולים ונימוקים בבסיס ההחלטה | החלטה ללא נימוק אינה מאפשרת ביקורת

 

 

ערעור מנהלי עמנ (נצרת) 1609-04-11 אליהו חג'בי נגד מדינת ישראל כב' השופט דוד חשין

 

שופט בית המשפט המחוזי דוד חשין

 

בהחלטת המשיבה צוין כי:

 

"החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג בדרגות הרשומות לעיל מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים".

 

אומר כבר עתה כי החלטת הוועדה אינה יכולה לעמוד, וכך גם החלטתה של רשות הרישוי. הוועדה לא התמודדה כלל בהחלטתה עם חוות דעתו של פרופ' חסין, ממנה עולה כי המערער החלים ממחלתו, אלא רק ציינה כי חוות דעת זו הונחה בפניה, מבלי לקבוע ממצא משלה בשאלת החלמתו של המערער מהבעיה הלבבית שבעטיה המליצה בשנת 2008 לשלול את הרשיונות שנלקחו ממנו. הוועדה אף לא התמודדה עם הסיכום הפסיכודיאגנוסטי, אותו היא עצמה הזמינה, שהמליץ לשקול בחיוב החזרתם של הרשיונות למערער. בהסתמכה על נימוקים נסתרים שלא פורטו, החליטה הוועדה להמליץ בפני רשות הרישוי להחזיר למערער את רישיונו לדרגה C, אך לא לדרגות D ו-E, וזאת מבלי לגלות מה היו השיקולים שעמדו בבסיס המלצתה. המשיבה מצידה קיבלה את המלצתה הבלתי מנומקת של ועדת הערר כלשונה, ובהודעה לאקונית שהוציאה למערער ביום 26.12.10 ציינה כי "הוחלט לקבל את המלצת ועדת הערר, לקבל את ערעורך לגבי רישיון נהיגה מדרגה C משא מעל 12 טון" משכך, דין שתי ההחלטות לביטול, מחמת הפגם המהותי של חוסר הנמקה שדבק בהן.

 

הלכה היא כי אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתן של הרשויות בשיקול דעתו שלו, אלא בוחן אם שיקול הדעת של הרשות המוסמכת הופעל בגדרי סמכותה ועל-פי כללי המשפט המינהלי, כפי שנקבעו בדין ובפסיקת בתי המשפט.

 

 

בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שלומית עין דור , פ"ד נח(4) 754, הבהירה כבוד השופטת (כתוארה אז) ביניש, את היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשות הרישוי להעניק או לשלול רישיון נהיגה בשל אי כושר רפואי או נפשי.

 

 

נשיאת בית המשפט העליון (בדימוס) דורית בייניש

 

"בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו .... כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממיתחם הסבירות, כלומר כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה הייתה יכולה לקבל, לא יתערב בית-המשפט בהחלטה .... כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים ... מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה, וודאי שלא ימנה מומחה תחתיו כדי להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית. אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו .... כך בבית-המשפט הגבוה לצדק, וכך כמובן גם בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים, ובכל ערכאה שיפוטית הנדרשת לכללי המשפט המינהלי..."

 

"הסמכות להעניק רשיון נהיגה או לשלול אותו ולהעריך את הסיכון הנשקף ממצבו הנפשי או הפיזי של אדם המחזיק רישיון נהיגה, נתונה למומחי רשות הרישוי. להם הכלים המקצועיים והניסיון לקבוע את מידת המסוכנות של אותו אדם לציבור הנהגים והולכי הרגל. מקום שהגורמים המקצועיים קבעו בו כי אדם אינו כשיר להחזיק ברישיון נהיגה, הרי שעשו זאת מתוך תחושת אחריות ולא מתוך רגשי "פטרנליזם" או "גבהות לב", כלשון השופט בפסק-דינו. לפיכך אם לא נפל פסול מסוג הפגמים שיש בהם כדי לפסול החלטה מינהלית-מקצועית של הרשות, לא ישים לעצמו בית-המשפט מומחה תחת מומחי הרשות".

 

כאמור, הרשות המוסמכת להורות על פסילת רישיונו של אדם הינה רשות הרישוי, ולצורך קבלת ההחלטה רשאית היא להסתייע בגופים המקצועיים שהוקמו לצורך כך, קרי המרב"ד וועדת הערר שמעליו. על החלטת רשות הרישוי, ככל רשות מינהלית, חלים כל כללי המשפט המינהלי, ובכלל זה החובה לנמק החלטותיה, כדברי פרופ' דותן:

 

"חובת ההנמקה היא אחת החובות הדיוניות החשובות ביותר החלות על הליכי הפעולה של רשויות המינהל, ואחד המרכיבים המרכזיים בכל הליך רציונלי ומובנה של קבלת החלטות"(יואב דותן, "חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים" , מחקרי משפט יט (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, התשס"ב-2002), 5, בעמ' 65).

על חשיבות ההנמקה אמר פרופ' זמיר, בספרו הסמכות המינהלית , כרך ב (נבו הוצאה לאור, תשנ"ו-1996), את הדברים הבאים :

 

"כמה מעלות טובות להנמקת החלטות מינהליות. ראשית, ההנמקה דורשת מחשבה סדורה והגיונית . לפיכך הצורך לנמק מוביל לביקורת עצמית של המחליט. ביקורת כזאת, אגב ההנמקה, מקטינה את החשש מפני החלטות שרירותיות או שגויות. שנית, הנמקה המתלווה להחלטה, ונשארת בתיק המינהלי, מאפשרת לרשות המינהלית לבדוק את עצמה לאחר מעשה , לפי הצורך, כדי להבטיח עקביות ואחידות בהפעלת הסמכות. שלישית, ההנמקה המצוייה בתיק מסייעת גם לממונים על הרשות המינהלית לקיים ביקורת על הרשות , בין היתר, כדי לוודא שהיא מפעילה את סמכותה בהתאם למדיניות רשמית או להנחיות של הממונים. רביעית, ללא הנמקה יקשה על אדם שנפגע מהחלטה מינהלית לשקול אם ההחלטה עומדת במבחן הדין , ואם יש יסוד וטעם להעמיד אותה לביקורת שיפוטית. ולבסוף, ההנמקה, כמו השימוע, תורמת למערכת היחסים הראויה שבין הרשות המינהלית לבין האזרח במדינה דמוקרטית, שכן יש בה כדי להקהות את התחושה של שרירות שלטונית" (שם, בעמ' 897-898).

 

 

חובתה הסטטוטורית של רשות לנמק החלטותיה מקורה ב חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן ; חוק ההנמקות) הקובע, בסעיף 2א, כי ההנמקה חייבת להינתן בכתב. נוסף על חובתה לנמק החלטותיה מכוח חובת הנמקה כללית זו, מצווה רשות הרישוי לנמק החלטתה לפסול אדם מלהחזיק רישיון אף מכוח הוראה מפורשת וספציפית שנקבעה בסעיף 51 לפקודת התעבורה, המורה כי הפסילה תיעשה "בהחלטה מנומקת" . מקום בו סומכת רשות הרישוי את החלטת הפסילה על המלצה מנומקת של ועדת ערר רפואית, אין לומר כי החלטת הרשות לוקה בחוסר הנמקה, ובלבד שהמלצת הוועדה נומקה כדבעי (וכן להיפך), כעולה גם מדברי כבוד השופט מ' סובל:

 

שופט בית המשפט המחוזי משה סובל

 

"המערער הגיש את הערר, טען פעמיים באמצעות בא-כוחו בפני ועדת הערר, עד שלבסוף ניתנה (ביום 23.4.06) החלטה מנומקת של הוועדה, בה מפורטים על פני 2 עמודים הממצאים והנימוקים אשר לאורם הוחלט לאשר את פסילת הרשיון. מאחר שהחלטת ועדת הערר הנה חלק בלתי-נפרד מההחלטה המינהלית עליה הוגש הערעור המינהלי, ומבחינה כרונולוגית הנה אף החוליה האחרונה בשרשרת לפני הערעור, אין לומר כי חובת ההנמקה לא קוימה כהלכה" (עמ"נ (ירושלים) 322/06 א' ס' נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, פסקה 13, [פורסם בנבו] ניתן ביום 17.12.06).

 

 

הן חוק ההנמקות והן פקודת התעבורה, אינם אומרים דבר באשר לשאלה עד כמה צריכים הנימוקים להיות מפורטים, והדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. "העיקר הוא שההנמקה תבהיר את הטעם, או את הטעמים העיקריים, להחלטה, באופן שיאפשר גם לברר אם היא חוקית. לצורך זה נדרש לעיתים שההנמקה תציג גם ממצאים עובדתיים, במידה שההחלטה מתבססת עליהם, או פרשנות של חוק, אם היא שנויה במחלוקת, או שיקולי מדיניות, אם הם שהנחו את הרשות המינהלית. אם ההנמקה אינה מפורטת או ברורה, במידה הנדרשת לפי הנסיבות, עשוי בית המשפט לקבוע כי אין היא בגדר הנמקה כלל, והתוצאה היא שהרשות לא קיימה את חובת ההנמקה" (זמיר, לעיל, בעמ' 909).

 

 

החלטת רשות הרישוי לא נומקה כלל והיא אימצה במלואה, ובצורה לאקונית, את המלצת ועדת הערר. אף המלצת ועדת הערר, שבהיותה המלצת הגוף המקצועי ניתן לראותה כאמור כחלק מהחלטת הרשות, לא נומקה. הוועדה לא התמודדה עם הפערים הקיימים בין חוות הדעת השונות, ולא פירטה את השיקולים ששקלה ואת הנימוקים שעמדו בבסיס המלצתה .

 

 

אין די באמירה סתמית לפיה " קראנו גם את חוות דעתו של פרופ' חסין אשר סבר שאין כל מניעה לתת לעותר רישיון נהיגה ברכב כבד ורכב ציבורי" . הוועדה אף סתמה ולא פירשה מדוע, ועל בסיס אילו חומרים שהוצגו לה, סברה כי כושר הנהיגה של המערער מאפשר לו לנהוג ברכב משא כבד בדרגה C, אך מונע ממנו לנהוג ברכב בדרגות D או E.

 

סבירותה של החלטה מינהלית נבחנת על רקע סבירותו של ההליך שקדם לקבלתה.

 

 

"תקינות ההליך היא תנאי לתוקפה של ההחלטה המינהלית. כאשר ההליך שקדם לקבלת ההחלטה המינהלית הוא בלתי תקין, עשויה ההחלטה להיפסל מטעם זה בלבד, גם אם הרשות היתה מוסמכת לקבל את ההחלטה ואף הפעילה שיקול דעת ראוי" (פרופ' ד' ברק-ארז, משפט מינהלי כרך א (תש"ע-2010) 261). בנסיבות אלה, ומשהחלטות המרב"ד, ועדת הערר ורשות הרישוי בעקבותיהן לא נומקו כנדרש ובאופן המאפשר ביקורת שיפוטית עליהן, סבורני כי צודק המערער בטענתו כי נפל בהן פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

 

 

ואחרון - שהוא במובן מסוים ראשון; התנהלותה של הוועדה בגדרה קיבלה את החלטתה האמורה:

 

 

כזכור, לדיון שערכה הוועדה ביום 5.12.10 אין כל תיעוד, ודבר קיומו נודע מהחלטות מאוחרות יותר של הוועדה, במסגרתן היא מזכירה את דבר ההחלטה שנתקבלה באותו היום. כזכור עוד, לשאלת בית המשפט על אודות הבדיקה שערכה הוועדה למערער באותו דיון (בהנחה שבדקה אותו), תיארה ב"כ המשיבה , על-פי מה שנמסר לה בעקבות פנייתה למשרד התחבורה וועדת הערר,כיצד פועלת הוועדה, כלהלן:

 

"התשובה שקיבלתי היא שיושבים 3 פרופסורים, בוחנים את הכל, את מצב בריאותו [של המערער}, את מחלתו, הם בודקים את היכולת הפסיכולוגית של המערער ומגיעים להחלטה, הם לא נדרשים בעיני החוק ובעיני עצמם לפרט מה בדיוק גרם. המצב שהם מפעילים את שיקול הדעת שלהם ושוקלים את השיקולים, הם בוחנים ועושים את האיזון ואחרי שעושים את המאזן הם מגיעים להחלטה שיש מקום לחזור בהם מהחלטה, זה נעשה ... הם לא מפרטים את השיקולים הללו" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 1-6).

 

 

כפי שכבר ציינתי לעיל, מתכונת פעולה זו של הוועדה, שהנסתר בה רב על הגלוי, איננה מקובלת עלי לחלוטין. זאת, משום שהיא מנוגדת לחובת ההנמקה שוועדה חייבת בה מכוח הוראות החוק והתקנות, וגם אינה עולה עם טעמי ההנמקה, כפי שבוארו לעיל, כמו גם עם חובת ההגינות החלה על כל רשות מינהלית ( בג"ץ 4288/10 גרון, עו"ד נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת, [פורסם בנבו] ניתן ביום 28.10.10). כפי שראינו, אחת התכליות העומדת בבסיס חובת ההנמקה קשורה בטעמי ביקורת. פשיטא, שהחלטה שאינה מנומקת אינה מאפשרת ביקורת: לא על ידי מקבל ההחלטה בדיעבד, לא על ידי הממונה על מקבל ההחלטה ולא על ידי בית המשפט. על כן,

 

"על הרשות המינהלית חלה חובה לפרט את הנסיבות ולבאר את הנימוקים שהביאו להחלטתה. זאת אלא אם כן קיים טעם שלא לעשות כן.... למעשה חובת ההנמקה אינה אלא שם כולל לשתי חובות משנה : האחת, החובה לנמק את ההחלטה המינהלית. השניה, למסור נימוקים אלה לידי האזרח..." (אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי; עילות ההתערבות, הוצאת שש, התשס"ח-2008, בעמ' 347). שהרי "... באין גילוי הנימוקים אין לעותר במה להיאחז : 'עם ספינקס אי אפשר להתווכח' " (כדברי כבודהשופט לנדוי (כתוארו אז) בבג"ץ 2/79 אל אסעד נ' שר הפנים, פ"ד לד(1) 505, 513). לאור כל האמור, אני קובע כי נפל פגם מהותי בהחלטותיהן של המשיבה ושל ועדת הערר, המחייבות את ביטולן. עם זאת, בית המשפט אינו מומחה בתחום הרפואה או בתחום רפואת הנפש, ובהינתן הפערים בין חוות הדעת השונות אינני סבור כי יש מקום שאורה על החזרת רישיון הנהיגה של המערער על כל דרגותיו. משכך, אני מורה כי החלטת המשיבה והמלצתה של ועדת הערר בכל הנוגע לדחיית עררו של המבקש לגבי רשיון נהיגה מדרגה D ומעלה (נהיגה במוניות ואוטובוסים); תבוטלנה, והעניין יוחזר לדיון מחדש בפני ועדת הערר ולמתן החלטה חדשה ומנומקת כהלכה, בתוך 45 יום מהמצאת פסק דין זה למשיבה. ב"כ המערער יוזמן אף הוא לדיון שייערך על-ידי הוועדה. ניתן היום, כ"ב אב תשע"א, 22 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

 

 

עמנ (י"ם) 219-02 אזווי נגד משרד התחבורה - רשות הרישוי , כב' השופט משה דרורי:

 שופט בית המשפט המחוזי משה דרורי

 

לפי סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א; 1961, לוועדת הערר נתונה הסמכות להחליט כל דבר, ככל שיחייב העניין. על כן, עקרונית, אין מניעה לכך שהוועדה תפריד בין סוגי הרשיונות, כי המחוקק לא היה עושה הפרדה בין סוגי הרשיונות אילולא סבר שיש הבדל מהותי ביניהם. ברם, במקרה כזה של הפרדה, אני סבור כי יש צורך לנמק באופן ברור, מפורש ומפורט את ההחלטה, תוך הצבעה על אותם גורמים הרלוונטיים לכל אחד מסוגי הרשיונות. אין חולק כי דבר זה, ואפילו חלק ממנו, לא נעשה על ידי וועדת הערר .

 

 

עורך הדין צורי סבן

לתיאום פגישת ייעוץ | 1700-70-10-15

צור קשר ואנו נשמח לעזור לך
טל.  התקשר/י עכשיו: 1700-70-10-15
 
 
* שדות חובה

על מנת שנוכל לבחון את הפנייה בצורה המיטבית אנא צרף כל חומר רלוונטי
כגון: דו"ח משטרה, זימון לדין, תוצאות ועדה רפואית ועוד